הפסקתי לעשן

אני בת 50 עוד מעט, מי היה מאמין

מעשנת מגיל 17 (אולי קצת לפני)

התחלתי ביחד עם דקלה, חברתי הטובה מהתיכון

שתינו התחבאנו יחד אחרי האולם ספורט והתחלנו לעשן

33 שנים שאני מעשנת,

אתחיל בכל הקלישאות הרגילות (שכן אם הן לא היו אמיתיות הן לא היו קלישאות)

כן, כן לא זוכרת את עצמי לא מעשנת

כן, כן לא האמנתי שיום יבוא ואפסיק לעשן

כל פעם כשמישהו שאל אותי אם פעם אפסיק לעשן הודעתי חגיגית שאני לא רוצה להפסיק

אהבתי לעשן, האמת היא שאני עדיין אוהבת לעשן

אבל כמו כל דבר שמגיע עם הגיל,

יש גם איזושהי בשלות,

והאמת היא שאין לי מושג מאיפה זה הגיע?

אף פעם לא דנתי בזה עם עצמי, אם אני רוצה להפסיק לעשן או לא, פשוט התחלתי להרגיש לא טוב

ובלהרגיש לא טוב אני מתכוונת שכל סיגריה שהדלקתי כאב לי הגרון

ההשראה הגיעה,

והיא הגיעה מהמקום הכי לא צפוי, מאחותי,

אחותי איילה, היא האחות זן שנולדה לפני, זאת אומרת שהיא נולדה ואחרי 8 שנים אני נולדתי

היא הייתה שמנה מאוד ועישנה הרבה, היא גרה בירושליים ,יש לה בן ובת, והיא נשואה

היא האחות הזו שיש כמעט בכל משפחה, זו שהלכה לגור רחוק

וכשהאחות שלך עוברת לגור בירושלים, זה דורש עבודה

כשאמא שלי הייתה בן החיים, תוססת ושתלטנית כהרגלה, היא הייתה נוסעת אליה, והרבה (ככה מספרים, אני לא ממש זוכרת)

אחותי סיפרה לי בשבעה שכשהילדים שלה היו קטנים היא היתה באה אליה לשבועיים ושומרת לה על הילדים,

לא זוכרת שהיא הייתה שם ולא זוכרת שהיא לא הייתה בבית

אבל היו עוד סיפורים בשבעה,

ספיר ואופיר סיפרו שכל חופש גדול היא הייתה לוקחת אותם לשבועיים לירושלים לשחק עם גיל ושיר (הילדים של אחותי) בקיצור עבודה, קשר עם אדם רחוק זו עבודה

וכמו כל מיני דברים שמתחרחשים אצלי מאז שאמא שלי מתה אני רוצה לשמר את הקשר הזה

וכמו שאמא שלי לימדה אותי, צריך לעבוד בזה

אז בסדר, אני עובדת

וההשראה הזו שהגיע לי מהכיוון הכי לא צפוי הגיעה אליי מאחותי,

להפסיק לעשן

היא היתה ממש שמנה, לדעתי שקלה מעל 100 קילו, וכשהיא היתה מגיעה לעבדון לביקור היא ישבה במרפסת בעיקר עישנה,

ויש לי עוד זיכרון אחד שלה אוכלת קשיו (אין לי מושג למה דווקא זה?)

ויום אחד היא הגיע ואמרה שהיא הפסיקה לעשן ,

בעזרת השיטה של אברהמסון, ובאמת זה הצליח,

אחר כך היא הפסיקה לאכול סוכרים וגלוטן (שוב בעזרת אברהמסון) וגם זה הצליח והיא רזתה,

רזתה מאוד, למען האמת היא יותר רזה ממני, דבר שמעולם לא היה

אני הייתי הרזה תמיד

החלטתי לשים לעצמי יעד יום שלישי בתאריך 27.12.2022 אני מפסיקה לעשן

נסעתי לחיפה עישנתי סיגרייה אחרונה, נכנסתי לחדר, יצאתי אחרי עשרים דקות,

וכמו בספרים

לא רציתי לעשן יותר

זה היה טוב,

בשבועיים ראשונים החוסר אמונה ביחד עם ההצלחה בהפסקת העישון ,עוררה בי התרגשות

כל מי שהכיר אותי, הכיר אותי עם סיגרייה ביד

כל מי ששמע שהפסקתי לעשן לא האמין שזה יכול לקרות

כל הפורומים שהשתתפתי בהם וכל פגישה התקיימו פחות או יותר לפי קצב הסיגריות שלי,

כי כל פעם כשרציתי לעשן הפגישה הופסקה,

כולם ידעו שאם רצו שאהיה שם צריך להתחשב בי

הסיגריות ניהלו אותי

בנוסף לכל זה אמא שלי נפטרה

וישבנו כולנו שבוע שלם ועישנו מהבוקר עד הלילה, כולל הלילה

(כולנו מעשנים) חוץ מאחותי

הילדים שלי, הילדים של האחים שלי, הילד של אחותי, הבני דודים שלי

אנחנו מעשנים, ומעשנים הרבה

אבל היה לי תאריך, וכרגיל אני משימתית אז נסעתי

והפסקתי לעשן

כבר חודש וחצי

וכל ההתפתחות הרגשות עם הפסקת העישון היא מרתקת, מערערת משחררת מסקרנת ומטלטלת

בכל החודש וחצי האחרונים אני מטולטלת

בהתחלה יש תחושה של ניצחון, עשיתי בשבילי את הבלתי ייאמן, מעולם לא האמ\נתי שאני אצליח

התחושה הזו מלווה אותי כמעט כל יום

אחר כך התופעות הפסיולוגיות מתחילות לחלחל, לדעתי דווקא התופעות לוואי מתחילות שבועיים אחרי ולא מיד

כי אני עצבנית! עצבנית נורא!

אני לי טיפת סבלנות לאף אחד

אם מישהו אומר לידי חצי מילה לא ברורה או לא במקום, נגמר הסיפור, אני מתפוצצת

אין לי יכולת להכיל כמעט אף אחד

במיוחד את אלו שנזהרים לידי

היחיד שיכול לעמוד לידי ולהגיד מה שהוא רוצה, זה הבן הגדול שלי עידו

פשוט כי הוא לא מתרגש ממני

הוא מתנהל ביקום שלא מושפע מהרגשות שלי, זה שאני עצבנית זה לא אומר שזה משפיע עליו, הוא בשלו

הוא לא מושפע מזוטות, וזה נפלא

כי זה מאפשר לי לראות איך הוא נהייה אדם בפני עצמו בלי להתנצל

בלי לרצות את אמא שלו, הוא פשוט אדם נפרד, מגובש שיודע שאמא שלו אוהבת אותו לא משנה מה,

יודע שאמא שלו קצת מטורללת ולא מתכוון להתנצל על כך, וזה נפלא!

בן לבין מתחילות החרדות

תמיד הן שם החרדות שלי, חמודות קטנות כאלו, מרימות את הראש מידי פעם, עכשיו יש להן קצת יותר אומץ, כשההגנות יורדות הן מקבלות אומץ

דורש יותר מאמץ בשביל לנהל אותן,

לא נעים, אבל גם לא נורא

שום דבר שהליכה או ריצה טובה לא יפתור

השחרור,..... זה אדיר, אני יכולה להיכנס לבית קפה ולשבת בפנים

אני יכולה לשתות קפה הפוך והקפה ממש אבל ממש טעים לי

אני יכולה לשבת בחדר אחד הרבה זמן בלי לצאת

אני יכולה לעבוד הרבה זמן בלי להפסיק

זה משחרר

האמת שזה לא חסר לי, רק כשאני בהתקף חרדה אני רוצה לעשן

ואז זו התמודדות , לא קשה מידי אבל בהחלט לא נעימה

כולם שואלים אותי אם זה שווה?

לא יודעת לענות על זה,

אני לא רוצה לעשן שוב פשוט כי זה מסריח

וגם כי אני אדם עם בעיה של גבולות

לפעמים אני מקנאה באלו שיכולים לעשן 3 סיגריות ביום, זה כיף אמיתי

אני יודעת שבמידה ואני אעשן את הסיגריה הראשונה, המדרון הוא חלקלק ומסריח