אימוש שלי

כשהיא מתה, רציתי שזה יהיה אישי, רציתי שבשבוע האחרון כשרוחה עוד נושבת מעל, זה יהייה רק אני והיא, רציתי, להיות איתה עוד קצת, אמא ובת, אפילו שבשנתיים האחרונות היא כבר לא היתה האמא שאני רגילה, ניסיתי להמשיך את מה שהיא עשתה, בחגים, בשבתות וגם סתם, כשקרה משהו וידעתי שהיא רוצה שאהיה שם, הייתי המוציאה לפועל שלה, גם כשהיא שכבה בסלון עם האלצהיימר הזה, העיניים האלו שלה,השתנו עוד קצת

כשכל פעם כשעליתי לעבדון הרגשתי שאני מאבדת עוד קצת ממנה, אפילו אז ידעתי מה היא רוצה ,על מה היא חולמת, איך היא רוצה שאנחנו נהייה, הרי זו תמיד היתה הצוואה שלה, "שתמיד תהיו ביחד" ואנחנו, כמו ילדים טובים,תמיד עשינו מה שאמא שלי רצתה, עכשיו כשאני חושבת על זה, אני בת 49 ובכל יום שישי בערב הייתי אוכלת אצלה ארוחת ערב, כן אצלה, אומנם אבא היה בבית, אבל האמת, אכלתי אצלה, כי היא היתה עושה את הלובייה הכי טעימה בעולם, ואת הקוסקוס הכי טעים בעולם, ולא משנה כמה יבקשו ממני להכין, וכמה אשתדל שזה יהייה הטעם שלה, זה לא מצליח אז כשהיא מתה, רציתי שזה יהייה רק אני והיא, אינטימי כזה, שאדבר עליה, וכל מי שיקשיב יהיו לו בעיניים אהבה וזיכרונות, וביום חמישי, יעברו כבר חודש ימים, זה כבר ממש מוחשי העניין הזה שאת אינך, ואת באה אליי, ברגעים שאני הכי לא מבינה למה?

יש את הדברים הבאנלים, ריח, טעם ,כשאני נכנסת לבית שלך, ואז אני יודעת שאת תגיעי אליי במחשבות, אבל סתם פתאום, כשאני בדרך לעבודה, או כשאני עושה משהו, אז את פתאום מגיעה, זה מתחיל תמיד בדופק מהיר... ואז זה עובר לתעוקה נורא גדולה, ואז הריק , הריק הזה מפרק אותי כי כשהיית,לא בטוח שידעת כמה תוכן הבאת איתך זה לא תמיד אינטלקטואלי , זה יותר תוכן ראשוני כזה,

כזה שאני מנסה להעביר לילדיי, לא איזה ספר מומלץ על איך לגדל ילדים ,אלא משפט כזה, שההתחלה שלו מתחילה בכמה מילים בתוניסאית ואז מגיע איזה משפט, שמרוב

שהוא היה נכון,הוא היה מעצבן אימוש שלי, מה אני אקח ממך? אני אהייה המטריארכלית שאת היית, רק בלי התשלום הכבד שאת שילמת כי בסופו של דבר,את ניהלת את כולנו ואת היית המנכל"ית הכי גדולה ,הכי טובה, והכי חכמה בעולם

מתגעגעת אלייך (בתמונה, אבא שלי שייבדה לחיים ארוכים, ואמא שלי זיכרונה לברכה)